שנת 2009 היא שנת מפנה בחיי. עד אז הייתי מורה למתמטיקה בבי"ס יסודי. בשנת 2009 ילדתי את בני השמיני. מיד לאחר הלידה התחלנו (אבי ילדיי ואני) הליך גירושין. העצה הראשונה (אם אפשר לקרוא לזה עצה) שייעצו לו הייתה לעזוב את מקום העבודה. אבי ילדיי עבד בהייטק (במוטורולה) והרוויח יפה. מטרת "הרעיון" לעזוב מקום עבודה רווחי, הייתה להקטין ולמזער את גובה פסיקת דמי המזונות. מיותר לציין שמעשה זה לא רק שלא הועיל להפחתת חיוב המזונות אלא אף פגע באופן אנוש בילדים שלנו ובמיוחד בו. בנוסף, לאבי ילדיי הייתה אזרחות אוסטרלית. חששתי שהוא עלול לברוח מהארץ טרם הסדרת הגירושין במיוחד כאשר הוריו באוסטרליה, מצבו דחוק, אינו עובד ובעצם אין מה שקושר אותו להישאר בישראל. אכן, הוא ניסה לצאת מהארץ לאוסטרליה כמה וכמה פעמים אך כל ניסיונותיו לא צלחו. צו עיכוב יציאה מהארץ נשאר על כנו ולא בוטל למרות בקשות חוזרות ונשנות שהוגשו באמתלות שונות.